אספר לכם סיפור על רפת אחת בארץ ישראל שהייתה ואיננה עוד. אספר לכם על פעיית העגלים שלא נשמעת עוד ברחבי הקיבוץ. על ריחו של התחמיץ הטרי שלא נישא עוד על כנפי הרוח, אל חוטמיהם של פעוטות בתי הילדים. גם לא אל אפיהן העדינים של מטפלות הגנים, הטורחות לנגב את חוטמיהם הזבים של העוללים זבים אך מלאי ניחוח החציר הנישא במשבי הרוח הדרומית מערבית לישוב. לא עוד.
אך בל נקדים את המאוחר גבירותיי ורבותיי ואל נא מכם תרתמו את העגלה לפני השור…..אותו שור שגם הוא זה מכבר לא קיים עוד כי אם אין רפת אז מן הסתם גם אין שור.
אפתח ואומר שלאחרונה בטיולי השבת שעושה עבדכם הנאמן אני נתקל יותר ויותר במשפחות, אבות ואמהות, עמוסי טף, מלווים בהולכי על ארבע, מטיילים להם ברחבי הגבעה, זו גבעת ילדותנו היפה, זה הוא תל בחן. לרוב אין אני מכיר את אותם אנשים אך מסיק אני שרובם הגדול תושבי ההרחבה שהתברכנו בה לאחרונה, חוקרים ולומדים את סביבתם החדשה. זה מרנין את הלב ונוטע בו תקווה חדשה שאולי אולי כל אותם מטיילים שחווים את יופיו של הטבע כה קרוב אל מפתן ביתם לא יניחו לתוכניות שונות של פיתוח אשר יגרמו להרס הסביבה לקרום עור וגידים, ויצאו למחות בבוא העת. ואם מאמריי האחרונים על תל בחן וסביבתו תרמו ועוד תורמים אפילו במקצת לכך שתושבי הישוב יצאו, יטיילו, וישוחו בגבעת תל בחן אז מאושר באדם אנוכי.
המשך לקרוא →