אספר לכם סיפור על רפת אחת בארץ ישראל שהייתה ואיננה עוד. אספר לכם על פעיית העגלים שלא נשמע
ת עוד ברחבי הקיבוץ. על ריחו של התחמיץ הטרי שלא נישא עוד על כנפי הרוח, אל חוטמיהם של פעוטות בתי הילדים. גם לא אל אפיהן העדינים של מטפלות הגנים, הטורחות לנגב את חוטמיהם הזבים של העוללים זבים אך מלאי ניחוח החציר הנישא במשבי הרוח הדרומית מערבית לישוב. לא עוד.
אך בל נקדים את המאוחר גבירותיי ורבותיי ואל נא מכם תרתמו את העגלה לפני השור…..אותו שור שגם הוא זה מכבר לא קיים עוד כי אם אין רפת אז מן הסתם גם אין שור.
אפתח ואומר שלאחרונה בטיולי השבת שעושה עבדכם הנאמן אני נתקל יותר ויותר במשפחות, אבות ואמהות, עמוסי טף, מלווים בהולכי על ארבע, מטיילים להם ברחבי הגבעה, זו גבעת ילדותנו היפה, זה הוא תל בחן. לרוב אין אני מכיר את אותם אנשים אך מסיק אני שרובם הגדול תושבי ההרחבה שהתברכנו בה לאחרונה, חוקרים ולומדים את סביבתם החדשה. זה מרנין את הלב ונוטע בו תקווה חדשה שאולי אולי כל אותם מטיילים שחווים את יופיו של הטבע כה קרוב אל מפתן ביתם לא יניחו לתוכניות שונות של פיתוח אשר יגרמו להרס הסביבה לקרום עור וגידים, ויצאו למחות בבוא העת. ואם מאמריי האחרונים על תל בחן וסביבתו תרמו ועוד תורמים אפילו במקצת לכך שתושבי הישוב יצאו, יטיילו, וישוחו בגבעת תל בחן אז מאושר באדם אנוכי.
רוח חזקה מנשבת, מבשרת את בואו של גשם הלילה. שובי ודילן מקפצים להם בשמחה לכשמסתבר להם שלגבעה הדרומית פננו מועדות. מיד לכשנחצה את גדר הבקר ניתקל בגת שמנים הראשונה שחצובה בסלע ובסמוך לה אבן ציון מסומנת של רשויות המיפוי. אם נמשיך מזרחה מעט, מיד נפגוש בתחילתן של תעלות הקשר המזוגזגות המקשרות בין הבונקר לבין עמדות הירי המבוטנות, ואלו שלא, הפרושות בחלקה העליון של הצלע המזרחית דרום מזרחית. אותן תעלות קשר ועמדות בהן שהו חברי בחן וחיילי צהל במלחמת ששת הימים. גם אז זו הייתה מלחמה על הבית 
