עוד שבת יפה מכסה את ישובי באווירה שרק בארצנו ניתן לחוש אותה. דוק של קדושה מעורב בשקט מיוחד שכל כך אופייני לשבת בבחן. אני יוצא שוב לגבעה, בבית שמש מחביאים נשים בחשכת המרתפים של ימי הביניים, ובצפון אסד בונה עוד משחטה בנוסף למשחטת העופות והכבשים. משחתת אדם וילד, דם מתערבב בדם.  אז  מה קורה?  ישתבח הבורא.  הוא שברא את נעמה בת השמונה מבית שמש שתהה לנו לסמל במאבק בשחור ובבורות. אלו שפגעו בה הם אויביי, אויבנו, ואויבי העם. סחי אנושי המתרוצץ בתוכנו ומאיים להחריבנו מבפנים. הקלישאה שזו היא "מלחמה על הבית" תופסת בגדול.

רוח חזקה מנשבת, מבשרת את בואו של גשם הלילה. שובי ודילן מקפצים להם בשמחה לכשמסתבר להם שלגבעה הדרומית פננו מועדות. מיד לכשנחצה את גדר הבקר ניתקל בגת שמנים הראשונה שחצובה בסלע ובסמוך לה אבן ציון מסומנת של רשויות המיפוי. אם נמשיך מזרחה מעט, מיד נפגוש בתחילתן של תעלות הקשר המזוגזגות המקשרות בין הבונקר לבין עמדות הירי המבוטנות, ואלו שלא, הפרושות בחלקה העליון של הצלע המזרחית דרום מזרחית. אותן תעלות קשר ועמדות בהן שהו חברי בחן וחיילי צהל במלחמת ששת הימים. גם אז זו הייתה מלחמה על הבית. וזיכרונותיו של ילד בן עשר צפות ועולות בעודי מהלך לי אל מול נופו של נחל בחן והניר הסובב אותו, הצבוע בחום בעונה זו של השנה. בקרוב גם הוא יצבע בירוק.   ובית שמש…. נצבעת שחור.

ימי טרום המלחמה כונו אז תקופת הכוננות. ברדיו "קול ארם מקהיר", שופר התעמולה המצרית, נשמעו שירי המלחמה של אום כולתום והמלצות חמות על איך לשחות מתל אביב לקפריסין…..ולוי אשכול בנאומו גמגם….! הקיבוץ כולו היה חפור שוחות ותעלות ומעת לעת היו נשמעים הדי פיצוצים המבשרים על עוד סלע סרבן שפוצח לצורך חפירת שוחת הגנה (אותם מחפרונים שוברי סלעים לא היו אז בנמצא, ואת הסלעים נהגו לפוצץ בעזרת דינמיט…).

היה זה עוד יום חול  קיצי בו פסענו חבורת ילדים, מבית הילדים שהיה גם כיתת הלימוד, חדרי הלינה המשותפת, חדר אוכל קטן, ופינת חי מאחור,אל שיעור הספורט במגרש הכדורסל.  מתאו (מרדכי לרנר ז"ל) חיכה לנו שם ובישר לנו על פרוץ המלחמה בסיני. אחוזיי התרגשות מזיעים ורעבים חזרנו אל בית הילדים, אל המקלחות המשותפות (רק תחשבו על מה היה קורה היום לו היו מתקלחים בצוותא כחמישה עשר ילדים וילדות בכיתות ד' ה'…….המקור, כולבוטק, עובדה, בשידור חוקר, בשידור בורר…בשידור נובר וחופר….. וגם ריאליטי קטן…..) ולארוחת הצהרים. עוף ופירה אכלנו באותו יום, אוכל שהיה אז לדידנו מאכל תאווה.

כמו בשירו של מתי כספי "שביל באמצע שביל בצד, חפופים אחד אחד…" ישבנו רחוצים ונקיים, שרק תחתונים וגופיה צחורים על גופנו לסעוד את ליבנו בארוחת המלכים. הינו נוהגים לפרק את מנת העוף לפיסות בשר קטנות ולערבב אותם עם המחית ואו אז לזלול בתאבון רב. עוד לא תמה מלאכת פרוק וערבוב העוף בפירה, וחברת משק פרצה בסערה אל בית הילדים וזעקה: "מה לא שמעתם את ההזעקה??" הדי פיצוצים נשמעו סביבנו ואנו לתומנו חשבנו שפיצוצי סלעים היו הם, רק שבצהרי אותו יום היה זה הדבר האמיתי. המלך חוסיין נגרר למלחמה, יש האומרים די בעל כורחו, וההפגזה על בחן נחתה משני כיוונים.מהעיר טול כרם ומהעיירה שוויקה. זכורה לי הריצה של כל הילדים בטור, חוצים את הקיבוץ, עוברים משוחה לשוחה, ויותר מכל זכורה לי אותה תמונה סוריאליסטית שנקלטה במוחי בעוברנו ליד בית התרבות בה אני רואה חברת משק, לאה עזר כמדומני, דוחפת בעוז את עגלת הנכים בה ישבה ניצה קרביץ ז"ל, אל כיוון המקלט הקרוב, ושניהן חבושות בכובעי פלדה מימי הבריטים הדומים יותר לסירי לילה…..אכן תמונה שבחושבי עליה היום, חיוך עולה על שפתיי.    עשרות פגזים נחתו על הישוב וסביבותיו. פינת החי שהייתה מאחורי בית הילדים ספגה פגיעה והתרנגול הגדול, שליט לול העופות, נהרג מפגיעת רסיס. שלושה ימים של שהות במקלט דמוי צינור שכבר לא קיים היום. שלושה ימים ולילות של פחד,אי ודאות, וחשש מהגרוע מכל. ביום הרביעי פרצו כוחות צהל אל עבר טול כרם ושוויקה דרך ציר 57 ודרך הישוב עצמו וכבשום.

והארץ שקטה.

כל העומד על הגבעה הדרומית ומביט מזרחה ודאי ראה את קבוצת הבתים הקטנה שנמצאת על הגבעה מזרחית לנחל בחן שם גרים רוסתום ומשפחתו. בסמוך לביתו, בקצה השטח המעובד של בחן, נמצא קבר השיח ובתוכו כמה קברים שעל אחד מהם לפחות יש הסבר בדף הפייסבוק 'קיבוץ בחן'. חברי בחן הוותיקים מכירים את רוסתום ואת הסיפור היפה שעומד מאחורי מערכת היחסים בינו לבחן, אך בשלב זה אני מנוע מלספר את הסיפור מסיבות מובנות. דרומית לקבר השייח ממשיך השטח המעובד ומקבל מעין צורה של לשון הפורצת אל תוך מטעי הזיתים שבגבעה. זו נקראת בפי חברי בחן "הלשון". פיסת אדמה כ15 דונם גודלה, מוקפת עצי זית משלושת עבריה ומצדה הצפוני מתחברת לשטח המעובד. בפינתה הדרומית מזרחית הייתה מונחת לה אבן הגבול שסימנה את הגבול בין ישראל לממלכה ההאשמית.

עיבודה החקלאי של הלשון היה כרוך בסיכון רב היות וביינות לעצי הזית סביבה יכלו בקלות להסתתר חיילי הצבא הירדני, או מי שכונו אז ה"פדיון" והיום אנו מכנים אותם מחבלים, ולטווח בקלות את הטרקטורים העובדים בשטח. בכל עת שצריך היה לעבד את הלשון, אם לחרוש או לזרוע, לדסקס או לקצור חייבים היו החברים להתארגן בהתאם ולרדת ללשון, מלווים בכמה חבר'ה חמושים, על מנת לשמור על החבר שעיבד את הלשון. האדמה הייתה ערך עליון ולמרות  שהקרקע בלשון הייתה בינונית למדי ומלאה אבן וסלע, והיבולים שם היו עלובים למדי, הערך העליון של שמירת ועיבוד האדמה היה מעל הכול. גם אם זה כרוך בסיכון חיי אדם. אני מאמין שאותם חלוצים לא שיערו בנפשם שיבוא יום ועל אדמה יקרה זו תצמח לה תחנת כוח גזית אשר תזהם את האדמה, את הסביבה, וצנרת גז, וכבלי מתח גבה יבתרו את השטח היפה הזה בכעור רב. הם לא דימינו שערך הכסף ותאוות הבצע יגברו על ערכי האדמה והסביבה, הטבע והנוף.

ולסיום רק אומר שברוב עוונותיי לא הזכרתי את שני החיילים שנפלו בבחן בזמן המלחמה. איני זוכר את שמם ועל כך אני מקווה שיהיה מי שימחל לי. האחד קצין אשר יחידתו הוצבה בבחן ושהגיע עם הג'יפ הצבאי לאזור המפקדה או המזכירות דאז שהייתה ממוקמת באזור השכונה מול המכבסה. לכשרצה לצאת ולשוב לחייליו נפתחה שוב הרעשה. החברים שהיו לצידו הפצירו בו להמתין כמעה לסיום ההפגזה אך הוא התעקש לצאת. החלטה גורלית ואומללה זו עלתה לו בחייו. טרם הספיק לעלות על הג'יפ ופגז נפל בסמוך לו והוא נהרג במקום. החייל השני נהרג בשעה שכוח צהל החל בתנועה לכיוון מזרח במתקפת הנגד, בעודו רץ על פני הגבעה. למיטב זיכרוני הוא כשל ונפל לבור ומנשקו האישי נפלטה ירייה ששמה קץ לחייו. יהי זכרם ברוך.

עוד רבות ניתן לספר על הימים הללו, על אזורנו ויישובנו המקסים. על אומץ ליבם ועומק אמונתם ורצונם של חברי בחן הוותיקים להקים ישוב בארץ ישראל. כיום כל שנותר הם הזיכרונות, שרידי התעלות והבונקרים, שרידי העתיקות ופיסת שטח מקסימה ששזורה בטבע מדהים. הבה נשמור על הקיים, נשמר וננציח את הראוי להיות מונצח. והם, אותם וותיקים ראויים לכך.

ויותר מכל אימא אדמה ראויה לכך.

בני.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן