אספר לכם סיפור על רפת אחת בארץ ישראל שהייתה ואיננה עוד. אספר לכם על פעיית העגלים שלא נשמעת עוד ברחבי הקיבוץ. על ריחו של התחמיץ הטרי שלא נישא עוד על כנפי הרוח, אל חוטמיהם של פעוטות בתי הילדים. גם לא אל אפיהן העדינים של מטפלות הגנים, הטורחות לנגב את חוטמיהם הזבים של העוללים זבים אך מלאי ניחוח החציר הנישא במשבי הרוח הדרומית מערבית לישוב. לא עוד.
אך בל נקדים את המאוחר גבירותיי ורבותיי ואל נא מכם תרתמו את העגלה לפני השור…..אותו שור שגם הוא זה מכבר לא קיים עוד כי אם אין רפת אז מן הסתם גם אין שור.
אפתח ואומר שלאחרונה בטיולי השבת שעושה עבדכם הנאמן אני נתקל יותר ויותר במשפחות, אבות ואמהות, עמוסי טף, מלווים בהולכי על ארבע, מטיילים להם ברחבי הגבעה, זו גבעת ילדותנו היפה, זה הוא תל בחן. לרוב אין אני מכיר את אותם אנשים אך מסיק אני שרובם הגדול תושבי ההרחבה שהתברכנו בה לאחרונה, חוקרים ולומדים את סביבתם החדשה. זה מרנין את הלב ונוטע בו תקווה חדשה שאולי אולי כל אותם מטיילים שחווים את יופיו של הטבע כה קרוב אל מפתן ביתם לא יניחו לתוכניות שונות של פיתוח אשר יגרמו להרס הסביבה לקרום עור וגידים, ויצאו למחות בבוא העת. ואם מאמריי האחרונים על תל בחן וסביבתו תרמו ועוד תורמים אפילו במקצת לכך שתושבי הישוב יצאו, יטיילו, וישוחו בגבעת תל בחן אז מאושר באדם אנוכי.
במאמרי האחרון "שומרים על הלשון של בחן" כתבתי על הגבעה הדרומית הזרועה שרידי תעלות קשר ושניים או שלוש עמדות ירי מבוטנות. נמשיך ללכת לאורך צלע הגבעה לכיוון מערב דרום מערב כשלשמאלנו נמתח לו נחל בחן ומעבר לו שטחי המספוא הירוקים בעונה זו של השנה שם שיבולים ירוקות ממתינות להבשלתן החלקית, קצירתן, והעברתן לבורות התחמיץ שם ישומרו ויהפכו מזון לבקר. אחרי שנעבור גת שמנים נוספת החצובה בקצהו של משטח סלעים גדול, שאפילו את חריצי זרימת השמן ניתן לראות בה, נגיע לעוד עמדת ירי מבוטנת הפונה דרומה. זו העמדה האחרונה. לאחריה כבר ניתן לראות את בורות התחמיץ, שריד לרפת, אחד מענפי הקיבוץ שחוסל בשנים האחרונות, חוסל במסגרת הרפורמה במשק החלב ואיכות הסביבה, והועבר לקיבוץ רגבים אל שותפות הרפתות בחן, נחשולים, רגבים, למגינת ליבם של אנשים רבים ואני בתוכם.
אישון לילה. הימים ימי טרום מלחמת ששת הימים, העלטה שורה בכל ורוח חמימה של שרב אביבי נושבת לה ברכות בינות עציו ובתיו של הקיבוץ. זו היא השעה שבה למעט שומרות הלילה והשומרים, הקיבוץ כולו נם את שנת העמלים. החברים ב"חדריהם", והילדים בבתי הילדים תחת פיקוחן של השומרות הנאמנות. אט אט ובשקט פתחנו את חלון חדרנו בבית הילדים. רוח חמימה פורצת לה בעדינות נושאת בקרבה ריחות של זבל וחציר לוטפת את גופנו, חודרת לנחיריים הקטנים, מזמינה וכמו לוחשת: "רוצו לרפת ילדים". כך עשינו, בעודנו קופצים בקלילות מהחלון, אצים רצים לנו בחשכה, חולפים על פני המרפאה, חוצים את הכביש, רצים נעולים במגפי הגומי השחורות שהיו נחלתו של כל ילד וילד, ושאותן קיבל בתחילתו של כל חורף ממחסן הילדים. כל שהיה בראשי ובראשו של עמוס חברי לחדר היה להגיע לאלחנן אביו של עמוס ולהיות איתו בחליבה. כילדים הוקסמנו מכל אשר היה ברפת ומהעבודה בה. כשהגענו לסככה הגדולה בה היה גם ממוקם מכון החליבה, נוכחנו לדעת שמרוב התרגשות הקדמנו בכמחצית השעה. או אז החלטנו לגשת לקבוצת הפרות הממליטות ולבדוק באם נולד לו עגל במהלך הלילה. להפתעתנו הרבה ראינו שם פרה באמצע תהליך ההמלטה מוציאה את העגלה הראשונה ומיד לאחר מיכן בעודה עומדת ומלקקת נמרצות את העגלה שזה אך יצאה קרעה שוב, רבצה לה, ותוך כמה שניות הוציאה את העגלה השנייה. בעודנו עומדים שם ומשתאים לנוכח המחזה מופיע לו אלחנן, בצעד מרושל, עוד מנומנם קמעה, ופוסע מיד אל קבוצת הממליטות מן הסתם לעשות מה שכל רפתן עושה לכשהוא מגיע בבוקר לרפת….הולך לבדוק באם הייתה או יש המלטה ואם לעזרה זקוקה הבהמה הממליטה. מה רבה הייתה הפתעתו לפגוש שם זוג תאומות שזה אך נולדו בחברתם של שני ילדים בני תשע שאחד מהם הוא בנו. ואלחנן כמו שאלחנן היה, זעף עלינו קלות, ומיד נפנה לחבקנו ולהוביל אותנו למכון החליבה שם הכין לנו כוס שוקו חם מחלב פרה טרי בעודו שותה לו כוס קפה שחור מהביל.
התחלנו בעבודת החליבה והשמחה הייתה רבה. בה בעת בשטח הקיבוץ המהומה הייתה גדולה. שומרת הלילה, בסיורה השגרתי בין בתי הילדים בכדי לבדוק שהכול תקין, נדהמת לגלות שבבית הילדים של קבוצת עופרים חסרים לה שני ילדים. בני ועמוס. מיד הוזעקו השומרים שאצו והעירו משנתה את עתליה אימו של עמוס. בל נשכח שמדובר על תחילתן של שנות השישים, הישוב ישוב ספר על גבול ירדן, וסיפורי הפדאיון הילכו בארץ אימים. רב היה הלחץ וגדולה הייתה המהומה. עתליה מיד שלחה את אחד השומרים לרפת להודיע לאלחנן על המתרחש, ומה גדולה הייתה הפתעתו בראותו את שני הדרדקים בחברתו של אלחנן שמחים וצוהלים, עובדים במעשה החליבה בצוותא עם אלחנן אשר כלל לא התרגש מכל המהומה והמשיך לחלוב בשוויון נפש. הרוחות נרגעו אט אט, לנו הותר להמשיך לעבוד עד לתום החליבה שבסופה פסענו עטורי תהילה, מחייכים, ומעל הכול מאושרים וגאים למקלחות בית הילדים וללימודים. כמה מעט היה צריך אז על מנת להסב אושר לילדים. ללא מחשב או אייפון, או מסוק אשר מוביל את הילד לבר מצווה … ….המלטה עם שחר וחליבת פרות, והיינו המאושרים שבילדים.
אין ספור סיפורים אפשר לספר על ענף הרפת בבחן ששנים רבות עשה חיל ופרנס בכבוד רב את הקיבוץ. מאותם בני נוער יהודים שבאו מארגנטינה לחודש התנסות ועבודה בקיבוץ ונשלחו בבוקר לרפת מצוידים במברשות שניים לצחצח את שיני העגלים…… לקול צחוקנו המתגלגל,…. ועד לילות האהבה הראשונה בגורן ובמתבן. מאותו מתנדב שבדי, טיס בעברו, אשר כדרכם של הוויקינגים גם שתה יי"ש לרוב שפעם בעודו מבושם ניקה את מיכל החלב בתום חליבת הבוקר לאחר שהמיכלית רוקנה אותו, מעד, נפל לתוכו ונרדם….. עד שמצאו אותו חולבי הצהרים בבואם להכניס את צינור החלב חזרה למיכל, ועד לאותו חבר קיבוץ,רפתן בעל גוף, שאחז בקלשון ורדף אחרי חברו גם הוא רפתן, אשר עלב בו. בכל רחבי הקיבוץ רצו השניים עד אשר נדרשו כמה חברים לתפוס את הבריון ולהרגיעו.
והיום באם נעלה מכוון בורות התחמיץ השוממים שהפכו לאתרי פסולת, יתגלה לנו מחזה קורע לב. סככות שוממות וחלודות עומדות להן והעזובה השתלתה על הכול. צינורת ברזל תפסו את מקומן של הפרות וקול געיית עגלה לא נשמע עוד. את הרפת פינו לפני כמה שנים בחופזה לאור הבטחות שווא של מי מחברי הנהלת בחן להפיכת אתר הרפת לשטח נדל"ן מניב מטיליי זהב. סיפרו לנו שרשת מרוכלים ענקית חפצה להקים שם מרכז לוגיסטי היות והישוב נמצא במיקום אסטרטגי. מרכז הארץ על כביש שש…..!!! אז מה קרה לקלאב מרקט כולכם יודעים…ואת הנעשה כבר אין להשיב. מהלך זה שנעשה בבחן ייחרט לדיראון עולם על מצפונם של מי מחברי ההנהלה אשר יזמו, דחפו, ולא מנעו, בתמורה לנזיד עדשים…והמבין יבין…. את הרעיון. ואתם ידידיי באם הגעתם בטיולכם עד לעמדה הדרומית, אל פתחם של בורות התחמיץ, סובו על עקבותיכם, חזרו מאיפה שבאתם ותחסכו לכם את המחזה המכוער והעצוב הזה של מה שהייתה פעם רפת בחן.
לסיום רק ארצה לברך את החברות והחברים שעמלו לקיום מסיבת פתיחת שנה מדהימה. כן ירבו. כמו כן נברך את חברות וחברי ועדת התרבות שלנו על ארגון טיול ט"ו בשבט שלצערנו נדחה עקב מזג האויר הסוער ויתקיים במועד אחר.
כעת שיאה של פריחת הכלניות והרקפות, אז צאו לטייל ותיהנו.
בני נרקיס
תודה למריאנה קריגר על התמונות.